החלטה בתיק ע"ע 54825-05-13

השופט אילן איטח

1.   לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת שרה שדיאור ונציגי הציבור גב' שולמית שמש ומר אילן לוי; תע"א 1104-10) מיום 14.3.13, בו חויבה המבקשת לשלם למשיבה זכויות כספיות שונות עבור תקופת עבודתה אצלה וסיומה, ובכלל זה פדיון חופשה, דמי הבראה, הפרשות לקופת גמל, שעות נוספות והפרש נסיעות - בסך כולל של 39,276 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 14.1.10. כן חוייבה המבקשת לשלם למשיבה שכר טרחת עו"ד בסך של 7,950 ש"ח בצירוף מע"מ.

הרקע לבקשה:

2.   המשיבה החלה את עבודתה אצל המבקשת כתופרת בחודש יוני 2000. בטרם סיימה את העבודה הגישה המשיבה לבית הדין האזורי בירושלים תביעה נגד המבקשת לתשלום זכויות שונות מתחום משפט העבודה המגן, וזאת לאחר שדרישתה נדחתה על ידי מנהל המבקשת בטענה כי סכומי השכר כללו זכויות סוציאליות. בכתב ההגנה טענה המבקשת כי כל המגיע למשיבה שולם לה מכבר וכי מכספים המגיעים לה יש לקזז שעות הפסקה שנטלה וכן עלות צילומי וידאו שהמבקשת נשאה בה עבור אירוע משפחתי של המשיבה.

      במועד הגשת התביעה המתוקנת בחודש דצמבר 2010, המשיבה עדיין עבדה אצל המבקשת. במהלך ההליך בבית הדין, המשיבה ילדה וביקשה להתפטר מעבודתה לשם טיפול בתינוק ובכך סיימה עבודתה.

3.   ביסוד התובענה עמדו שתי מחלוקות עובדתיות עיקריות: הראשונה, נוגעת לשאלת גובה השכר והיקף משרתה של המשיבה. המשיבה טענה כי במועד סיום עבודתה שכרה עמד על 27.5 ש"ח לשעת עבודה וכי הועסקה במשרה מלאה; המבקשת טענה כי המשיבה הייתה עובדת שעתית בהיקפים משתנים וכי סוכם עימה על שכר גלובלי שיכלול את מלוא הזכויות הסוציאליות; השניה, נוגעת לרכיבי השכר בתלוש משכורת.

4.   בית הדין האזורי קיבל את התביעה בחלקה וקבע כך:

א. שכרה של המשיבה במועד סיום עבודתה עמד על 27.5 ש"ח לשעת עבודה ו-
220 ש"ח ליום עבודה. בית הדין הסתמך על תלושי השכר ודוחות הנוכחות המודפסים שצירפה המשיבה לתצהיר המשלים.

ב.  גרסת המשיבה לפיה היא עבדה בהיקף משרה מלא מבוססת.

ג.   הסכומים המפורטים בתלושים הם הסכומים היחידים אשר שולמו למשיבה במהלך תקופת עבודתה.

ד. לעניין הפרשות לגמל נקבע כי המבקשת לא התייחסה כלל לרכיב זה או לחישובן ועל כן לא נסתרה גרסת המשיבה בעניין הסכומים נטענים.

ה. בכל הנוגע לתביעה לשעות נוספות נקבע, בהסתמך על דוחות הנוכחות המודפסים, כי הוכח שהמבקשת לא שילמה למשיבה בגין השעות הנוספות.

ו.   המשיבה זכאית לפדיון חופשה, דמי הבראה וכן הפרשות בגין החזר הוצאות נסיעה.

ז.   טענת המבקשת לקיזוז- נדחתה.

לאור התוצאה אליה הגיע, חייב בית הדין את המבקשת לשלם למשיבה את הסכומים האמורים.

הבקשה וטענות הצדדים:

5.   המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישה בקשה לעיכוב ביצועו. המבקשת טוענת כי סיכוייה לזכות בערעור טובים. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי טעה בית הדין בכך שקיבל את גרסת המשיבה באשר לשיעור שכרה והיקף משרתה, שכן מדובר בקביעה הנוגדת את המציאות, כפי שהוכחה בבית הדין ואף המשיבה לא סתרה את העובדה כי התשלום שקיבלה כלל את זכויותיה הסוציאליות. כן נטען כי טעה בית הדין בכך שקבע כי היקף העסקתה של המשיבה היה קבוע, בדרך כלל, שעה שבפועל היקף העבודה היה משתנה והמשיבה לא עבדה במשרה מלאה; המבקשת שילמה, כרשום בתלושים, סכומים עבור הזכויות הסוציאליות ואותם היה צריך לקזז; טעה בית הדין בכך שלא החשיב כחופשה 33 ימי חופשה בתקופת הפסח, וכן שלא הכיר בתשלומים עבור דמי הבראה; טעה בית הדין בכך שקיבל את התביעה להפרשות לגמל, נוכח אחוז משרתה של המשיבה; לא היה מקום לדחות את טענת הקיזוז.

      המבקשת מוסיפה וטוענת כי קיים חשש שאם יבוצע פסק הדין באופן מיידי ולאחר מכן יתקבל הערעור, המשיבה לא תוכל להחזיר את הסכום הפסוק בהיותה דלת אמצעים.